הקורונה פרצה ומצאתי את עצמי מתמחה בחווה אקולוגית באיזה קולג׳ איזוטרי באמצע פנסילבניה, תוהה איך לשרוד את האפוקליפס. הנה, אני כבר ממש טובה בלזרוע זרעים ולהפריד בין קומפוסט לערימה וקומפוסט שיהרוג תרנגולות. עמוק בלב השלמתי עם העובדה שכל מי שאני מכירה מעל גיל 70 י/תחלוף מן העולם ושיש לי כלים ממש ממש יוצאי-דופן להתמודד עם הקריסה הכלכלית, החקלאית, והחברתית שתבוא עלינו. עליתי על מטוס לארץ כי היה לי יותר חשוב להיפרד מהוריי (שעל אף החששות שרדו את הקורונה) מאשר לגדל חסות לסטודנטים/ות עם כובעי בייסבול. בדירה צנועה בבאר שבע עם בן-זוג שיטחנו ערימת אבק, שתלנו עגבניות שרי ובצל ירוק ודיברנו עם חברים/ות על השטח שנקנה באירופה כדי לחיות בתלות עצמית, אפס בירוקרטיה ובמבנים שנבנה לעצמנו. הבהרנו שלא משנה מה, העיקר לצאת מהעיר.
כדי להרוויח כסף - כי הכלכלה עוד לא קרסה לחלוטין - התחלתי לעבוד כרכזת שטח ותקשורת בפורום דו-קיום בנגב, ארגון עם שם מיושן שעושה דברים רדיקלים כמו קידום בלתי מתפשר של הכרת כפרים בלתי מוכרים בנגב. חלק מתפקידי היה להסתובב עם שותפה פלסטינית בדואית בכפרים שהמדינה מסרבת להכיר בהם, למפות אילו אתגרים עולים מהשטח ובמה ניתן לעזור. היינו מגיעות לכפר, יושבות בשיג (מאהל אירוח) של משפחה אחת או שתיים בכל כפר, ושומעות על הבעיות היומיומיות ביישובים ללא תשתיות בסיסיות כמו מים זורמים, חשמל, ביוב, פינוי זבל, או שירותים בסיסיים כמו בית ספר או מרפאה.
אחד הרגעים שלעולם לא אשכח, היה המפגש עם אישה עוצמתית במיוחדמהכפר רחמה, צמוד לירוחם; היא סיפרה לנו שבתור אישה, כשיש מרחב סביבה והיא יכולה לצאת לטייל ולהישאר לבד במשך הליכה ארוכה, כשהיא מגדלת לעצמה אוכל בערוגות או יושבת עם הבנות שלה לצד מדורה תחת הכוכבים - שם היא מרגישה חיה וחופשייה.
היא הוסיפה שבתוך מבנה עם 4 קירות ויציאה לגרם מדרגות ואז לרחוב סואן, בעבודה במפעל, בסופר או במשרד בתוך עיירה אורבנית - שם היא חווה דיכוי של החיוניות שלה. שגם כשאין לה תשתיות או שירותים בסיסיים בכפר, היתר בנייה לבית או כביש סלול, וכל מה שמובן מאליו לכל אזרח/ית דורש ממנה מאמץ לא פרופורציונלי, מבחינתה הכי חשוב הוא לשמור על החיוניות שלה.
הכפר רחמה הוא חלק מכ-35 כפרים שישנם מלפני קום המדינה, או שהצבא העביר אותם בשנות ה-50 וה-60 לאדמות שיושבים בהם היום. כיום, מטרת המדינה ומוסדותיה שפועלים בנגב - הקק״ל, רשות מקרקעי ישראל, ורשות הבדואים שמונה 180 פקידים, ביניהם 0 בדואים - היא ליישב כמה שיותר ערבים/ות על כמה שפחות שטח. איך עושים/ות את זה? בתהליך של עיור כפוי, עם סנקציות כמו הריסות בתים וקנסות מפלצתיים לכל מי שי/תסרב לעבור לאחת הגטאות שהקימו במיוחד לבדואים - תל שבע, רהט, ערערה, לקיה, שגב שלום, חורה, או כסייפה. זה נשמע מאוד פשוט כי זה מאוד פשוט. כדי להטיל ״ריבונות יהודית״, כלומר שליטה יהודית על אדמות וקרקעות בנגב, לבדואים/ות אין גישה רציפה לאדמות חקלאיות וליהודים/ות יש. אפילו גמלים, כאלה המשויכים מאות אם לא אלפי שנים לסביבה האקולוגית של הנגב, הסמל הזה של אוניברסיטת בן גוריון וכל אירוע שני שקורה כאן, לא נחשבים לענף חקלאי, ופרות משוויץ כן.
גיליתי שבכל הנגב יש כ100,000 אזרחים/ות ערבים/ות בדואים/ות כמו האישה שפגשתי ברחמה, שמסרבים/ות לעבור לעיירות, שלוקחים/ות חלק ממאבק מתמשך מעל ל-70 שנה ונקרא ״סומוד״ שמשמעותו חוסן והיצמדות לקרקע. הדרישה העיקרית שלהם/ן היא להישאר במקומם/ן, ולא לעבור לעיירה ללא גישה רציפה לשטח חקלאי או אספקט של החיים המסורתיים והעשירים שנושאים איתם בדואים במשך מאות שנות הסתגלות לחיי המדבר הזה שנקרא הנגב. והפיתרון לדרישה הזו פשוטה כמו הבעיה עצמה - להכיר בכפרים בנגב במקומם, שהם פרוסים רק על כ-3.5% משטחי הנגב, וכוללים 35 כפרים בסך הכל. בדיוק כמו שאיילת שקד וזאב אלקין הצליחו לקדם הקמה של 14 יישובים יהודים חדשים בנגב, כך אפשר גם לחבר כפרים שקיימים על גבי דורות לתשתיות המגיעות להם מתוקף היותם בני אדם במדינה יעני דמוקרטית.
התחלתי לצחוק על עצמי בשלב מסוים. הבנתי שהסיפור היהודי של המאה הקודמת מספר על אנטישמיות כלפי יהודיים עירוניים בגלל קנאה ושנאת חינם - היינו כאלה מוצלחים ועשירים ועירוניים, ועל כן שנאו אותנו וציירו אותנו כאלה שמנסים להשתלט על המרחב.
איזה מטומטם זה אנטישמיות. אבל יש לנו נטייה כזאת, כבני/ות אדם ואולי בזה יהודים באמת נבחרו, ליצור תמונת נגטיב של הדיכוי שעברנו. כי איזו עוד סיבה יכולה להיות למנוע מאותם/ן א/נשים חיים חקלאיים על גבי שטחים יפים ונרחבים בנגב - שטחים שיעמדו ריקים בלעדיהם/ן, אם לא שנאת חינם, קנאה, ועלילות על ניסיון של בדואים/ות להשתלט על המרחב?
האם ערך ההתיישבות, חלוציות, היהודי החדש והחקלאי בחוות בודדים, או אפילו הישראלי החדש והסביבתי שבונה בבוץ ומלקט חוביזות - האם לא מדובר בדברים שעשו כאן מלכתחילה, אנשים קצת פחות לבנים ממני?
הבנתי שכל עוד העוול הזה ממשיך להתקיים, יהיה מאוד משונה לקדם חיים סביבתיים מבלי להתייחס ל-100,000 בני/ות אדם שמשתוקקים/ות ונאבקים/ות עשרות שנים לעשות בדיוק את זה, כנראה הרבה יותר טוב ממני; הם/ן לא צריכים/ות ללמוד קורס חקלאות אורגנית שמציע שלל שיטות לחיים ברי קיימא כדי לגדל מזון במדבר, או לגבש זהות לאומנית-דתית ולקרוא טקסטים של א.ד. גורדון כדי לחוש חיבור עמוק לאדמה ולעבוד אותה בכבוד. לא זקוקים/ות לתנועת נוער שתוציא אותם לטיולים בחיק הטבע או סוף שבוע ליקוט בעירום כדי לדעת צמח מרפא מה הוא. הדבר היחיד שאין להם/ן ברירה אלא לעשות הוא למוטט מערכת כל כך גזענית שקובעת שהם פושעים/ות, פולשים/ות ומסיגי גבול מיום היוולדם/ן אם הם ערבים/ות שנולדו בכפר בנגב, ולא בתוך גטו שנקבע מראש.
הבנתי שלצד הצטרפות למאבק עיקש, ארוך שנים, קולקטיבי וסביבתי מהיסוד לחיים בכבוד ושוויון בנגב, נותר לי רק לשאוף לנהל חיים חקלאיים וקהילתיים כאלה - בפשטות, כשהמדבר מספק את כל צרכיי. כשיש קהילה שתומכת ונוכחת באירועים המשמעותיים של החיים. כשהצריכה מופחתת והשפע גדול. כשאפשר לצאת לטיול ולהישאר לבד הרבה זמן, ואז לחזור למדורה ולשתות תה צמחים יחד. ואם אצליח להרכיב את החיים האלה והמקום שאני חיה בו ירצה להחריב הכל, יהיה נותר רק ללמוד מהבדואים/ות בנגב חוסן אמיתי מה הוא.
מפגש אחד עם אישה אחת הצליח לסלק כתם עצום שישב על מפת הנגב בתודעה שלי. בדיוק בגלל הפשטות שבהתנערות מדפוסי חשיבה עיוורים שהיו לי קודם, הקמתי יחד עם אותה השותפה הפלסטינית בדואית ארגון תקשורתי-פוליטי, נגב מדיה, כדי לפנות לקהל הישראלי, פלסטיני והבינלאומי עם סיפורים ודוברות פוליטית איתנה על הנגב. אנחנו מציעות הכשרת דוברות ואוריינטציה תקשורתית לקהל ערבי בדואי צעיר, סיורים לכפרים לא מוכרים לכל קהל שרק יבקש, הרצאות ותוכן דיגיטלי בנושא. אנחנו רוצות שמי שקורא\ת את הכתבה הזו עד הסוף ת\ירגיש בנוח לפנות אלינו עם כל שאלה או בקשה ללמוד עוד. הנגב הרבה יותר יפה אחרי שמפריכים את מה שהרחיק בין החיים בה, וזאת המילה שלי.
נגב מדיה ברשתות החברתיות:
אודליה מטר
סטודנטית לעיתונות במכללת ספיר ומנכ"לית שותפה בנגב מדיה. גדלה בירושלים וממשיכה לגדול בבאר שבע. נרשמה לחוג גמרא השבוע כי חוג ציורי המים נגמר.
Comments