היריקה | שיר הנדלסמן

דיבור

עמדנו דקות ארוכות אחד מול השני, בדממה מסויטת. עוד רגע הוא יורק לי בפנים, אמרתי לעצמי, הנה זה קורה, ממש עוד שניה. ולא עבר בי שום דחף להתנגד, רק לְצַפּוֹת ולרעוד מפחד. כמעט רציתי שזה יקרה כדי להיווכח שהדבר יכול להתממש, לראות את הפלא מתרחש כמו מחוץ לגוף שלי. ובזמן שאישוניו האיומים התקבעו בי, כבר התחלתי לדמיין את הנתז הראשוני המפלס דרכו, בהילוך איטי, מתוך השפתיים היבשות והחרוכות שלו. נתז שיהפוך באחת למסה רירית מבחילה שתשתחרר ממצולות גרונו הפצוע, הכואב, כתינוק במצוקה שנפלט ברגע האחרון מבטן אמו. והיא תישלח כחץ, אותה עמבה לבנה-צהובה, סמיכה, דוחה וחסרת מעצורים, שועטת בנתיבה הבטוח, מוטחת בפניי במהירות קליע. וכשתפגע – בלחי, במצח, על העין, תחתום על עורי בנזילה איטית ומובסת של הפרשות הגוף.

מתוך תיעוד של הפרפורמנס The Master's Tool, קולקטיב La Horde, אירועי לילה לבן: Terrain SNCF - Halle Hébert, פריז, 2017

הרגליים שלי הולכות מעצמן ומוצאות את תעלת סן מרטן. קצב פעימות הלב חוזר לאט לסדרו. ולמרות שדבר לא אירע בינינו מלבד חילופי מבט עוינים וממושכים בסמטה החשוכה, אותן המילים לא מרפות ממני: הומלס צרפתי זקן ירק לי בפנים הערב.

סרחון דגים מחניק במטרו הצפוף, עמוס בגופים שנשטפו בזרם היריקה ההיא. ירדתי בתחנת לה שאפל ולאחר מספר דקות הגעתי אל התור העצום. מאות פריזאים ממתינים בחרדה, מביטים לצדדיהם, מתכסים במעיליהם החמים. כשהגיע תורי והשערים נפתחו, השתהיתי. השומר הביט בי בתמיהה חשדנית וניסה לזרז אותי, הִתְעַשַּׁתִּי מיד.

מתוך תיעוד של הפרפורמנס The Master's Tool, קולקטיב La Horde, אירועי לילה לבן: Terrain SNCF - Halle Hébert, פריז, 2017

נכנסתי להאנגר תעשייתי ענק וחשוך. הרצפה היתה לחה והדרך התארכה מאד. אורות חזקים סנוורו את עיני לפרקים, הבליחו מלב האפלה כמו מתוך מגדלורים אבודים. רגליי המשיכו להתקדם, אבל גופי משך אחורה. עיני חיפשו את האור ובאוזניי מוסיקה איטית ומעומעמת החלה להתנגן.

לפתע, כמו חיות שעטות על טרף כנוע, הן הופיעו מולי: גופות קפואות, שנצמדו מכל כיוון ללימוזינה שחורה ונוצצת שהושחתה. חלונות השמשה הקדמית שלה נופצו ועל דלתותיה התנוססה כתובת גרפיטי צהובה וגדולה WE THE PEOPLE. כל כמה דקות הצטרף אדם נוסף לקבוצה מבחוץ, מיקם את גופו בתנוחה חדשה ונדבק למכונית ללא תזוזה במשך זמן רב. כשהתקרבתי עוד יותר גיליתי להפתעתי שהגופים חיים. הם פישקו את שפתותיהם ונישקו את הרכב כפסלים דוממים, רדומים ושלווים. מאות אנשים הקיפו את המחזה הזה במעגל, כמו בעיצומו של טקס העלאת קורבן או פולחן שבטי. מחלונות המבנים שסביבנו ניצבו אנשים אשר נדמו לשוטרים או סוהרים של בית כלא גדול, משגיחים ומפקחים על הסצנה הונדליסטית-דיסטופית מלמעלה.

הייתה זו למעשה תחרות נשיקות נצחית, תופעה תרבותית שהפכה בשנים האחרונות לנפוצה בארה"ב. בגלגולים מוקדמים יותר של התחרות, על המשתתפים היה לגעת במכונית שעות על גבי שעות כדי לזכות בה. אולם עם הזמן, התחרויות המתועדות בשידור חי באינטרנט ובטלוויזיה, שינו מעט את אופיין והחלו להתמקד בעיקר באקט הנשיקה. שופטים מוסמכים הקפידו לבדוק שהמשתתפים לא נרדמים, ושלכל אורך זמן התחרות, שפתותיהם נוגעות במלואן בגוף המכונית.

י WE THE PEOPLE הן שלוש המילים הראשונות המופיעות בחוקת ארצות הברית, אשר התנוססו ככתובות מחאה על לימוזינות רבות במהלך תקופת הבחירות לנשיאות ב-2016. מפגינים רבים בערים הגדולות של אמריקה, השתמשו בדימוי הזה כדי למחות על מדיניותו ותפיסותיו המשסעות והכוחניות של דונלד טראמפ. לימוזינות, סמל לכוח ומעמד סוציו-אקונומי גבוה של העידן הקפיטליסטי, הדורסני והמערבי, הופכות למושא האירוטי והפטישיסטי של תשוקת הגוף האנושי, בדיוק ברגע הריסתן ושבירתן. המכונית מאבדת את הגוף הנוהג בה, יכולת ההנעה שלה, יעדה ואת איכויותיה החומריות הפתייניות. היא מתפקדת עכשיו כמיטת חלומות שבורה, רחוקה מלהיות הפרס הנכסף, מסמנת זמן משתהה, תלוי על בלימה, שנמתח עד אינסוף.

מתוך תיעוד של הפרפורמנס The Master's Tool, קולקטיב La Horde, אירועי לילה לבן: Terrain SNCF - Halle Hébert, פריז, 2017

מצאתי את עצמי עומד שעות ארוכות, מסוחרר ושוקע לתוך עבודתם של חברי קולקטיב האמנים הצרפתי La Horde, המונה שלושה אמנים רב תחומיים צעירים (Marine Brutti, Jonathan Debrouwer, Arthur Harel) ופועל בתחומי הפרפורמנס, וידיאו ומיצב. מאז ספטמבר 2019, הם מובילים את להקת הבלט הלאומית של מרסיי ומבצעים יחד עם חבריה יצירות כוריאוגרפיות מתמשכות רבות משתתפים במרחבים מגוונים. הפרפורמנס הזה היה הפרק השלישי מתוך עבודתם The Master's Tool.

בלב המרחב המאיים, הקודר והמנוכר, במקום הנטוש והאקסטריטוריאלי הזה, קבוצת המופיעים שיחקה במשחק רך, עדין, אינטימי, מדיטטיבי, מפתה וממכר. קומפוזיציית הגופים המשתרעים על גבי המכונית התחלפה בכל פעם והכתיבה את פעולת ההצמדות האיטית והמחזורית, אל המתכת הבוהקת. הגופים איינו את עצמם דרך הנשיקה. ואני, צופה בהם מבחוץ, משתוקק ונשבה באשליית שייכות עמוקה וממושכת, רוחנית ומשוחררת מכל פחד.

מתוך תיעוד של הפרפורמנס The Master's Tool, קולקטיב La Horde, אירועי לילה לבן: Terrain SNCF - Halle Hébert, פריז, 2017

רגע לפני שעזבתי את המקום, נמשך מבטי אל אחת הדמויות שפסעה לכיוון הפגוש הקדמי של הלימוזינה. היא עלתה, נשכבה עם כל גופה על הבטן והניחה את זרועה על אחד מפנסי המכונית. שפתיה הוצמדו למכסה המנוע והתמסרו לנשיקה עיוורת. שפשפתי את עיני ולא האמנתי: אני בתוך חלום, פנטזיית בלהות מענגת. כן, זה היה הוא. ההומלס הצרפתי הזקן. כמו ילד קטן שרותק למיטתו, התערסל וכמעט נרדם. הבטתי בו זמן מה, והלכתי.

יצאתי משם אל הרחוב הסואן והמוצף. נקלעתי למבול. מזה חצי שנה שגרתי בפריז וזו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי גשם כל-כך חזק. נרטבתי עד לשד עצמותי. חזרתי לדירה מותש וספוג מים. אף מבלי לנסות להתייבש, נשכבתי במיטה, נרדמתי מיד ולא התעוררתי עוד. זה היה הלילה האחרון של חיי, נפרד מן העולם במיתת נשיקה.

מתוך תיעוד של הפרפורמנס The Master's Tool, קולקטיב La Horde, אירועי לילה לבן: Terrain SNCF - Halle Hébert, פריז, 2017

פריז 2017

אירועי לילה לבן

שיר הנדלסמן

אמן רב־תחומי ומוזיקאי, עבודותיו הוצגו בתערוכות ופסטיבלים רבים בארץ ובעולם. הנדלסמן החל את דרכו האמנותית כנגן סקסופון ומלחין. בוגר תואר ראשון (BA) בספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב ,ובוגר תואר ראשון (BFA) של המחלקה לאמנות רב־תחומית, שנקר.