בגיליון שלפניכן בחנו את האופנים בהם מרחב הזמן מעצב ומשפיע על חיינו - כיצד הפוליטיקה הקווירית שזורה בהגמשת גבולות ההיגיון ולמה מסעות בזמן הם פעולה קווירית במהותם. ליקטנו יוצר׊׉, כותב׊׉, אקטיביסטי׊׉ ואמני׊׉ שיצאו למחקר אישי על נקודות הממשק בין הזהות והיום-יום שלנו עם מרחב-הזמן בו אנו חיות ופועלות.

הגיליון שלפניכן מושק במקביל לפתיחת תערוכה של קולקטיב בוש, תחת אותה התמה. המעבר בין המרחב הפיזי לוירטואלי מייצר לכשעצמו משחק במרחב-הזמן ומרחיב את גבולות התערוכה אל מעבר לגלריה. מוזמנות להמשיך את המסע בעולם הפיזי במרכז אדמונד דה-רוטשילד ( פתיחה: 9.6 -  נעילה: 26.7). בנוסף בגיליון מדור מיוחד בו ניתן למצוא נקודות-מבט חדשות על העבודות המוצגות בתערוכה, והצצה לתהליכי היצירה של האמניות.

שנמשיך להרחיב את הזמן ולזמן את המרחב, 

שלכן 

בוש

"כמה ארוך הוא הנצח?" שאלה אליס

"לפעמים, רק שנייה." ענה ארנב ומיהר לדרכו

עבור כל אח׬ מאיתנו הזמן זז אחרת. ברווחים שבין החוויות האישיות שלנו נוצר מימד בו ניתן לראות את חוקי הפיסיקה משתנים וגבולות המחשבה נכפפים בגמישות. כמו לחזור למקום שגרנו בו לפני שנים, כמו להגיע למועדון שהיה לבית בנעורים - לפתע ניתן לנוע על ציר הזמן באופן שאינו לינארי, ולהרגיש איך התודעה משתנה ומשנה גם את מה שנדמה כקבוע ואוניברסלי. המושג מרחב-זמן שאול מעולם הפיזיקה, ומתייחס למימד זה, היכן שהזמן והמרחב נפגשים, הגבולות ביניהם הופכים נזילים והאפשרויות המקובלות מתרחבות מאליהן. 

המסע שלנו עם מרחב-זמן החל בעקבות העיוותים שהרגשנו בתחושת ההתמצאות בתקופת המגפה - כיצד ההגבלות שהוטלו על המרחב יצרו לולאות של זמן בחוויה האינדיבידואלית? האם מאז חודש מרץ 2019 עברו שלוש שנים? כיצד שינוי בנגישות המרחב הציבורי השפיע על תחושת הביטחון שלנו? מה נותר מהזהות שלנו בהעדר המרחב הציבורי ורכיבים פרפורמטיבים? וכיצד ציר הזמן וההיסטוריה שלנו משתנים ומשנים לנו את גבולות ההווה?